סיפור הטנק האחרון
הכרתי את מרדכי באימון האחרון שלנו. היינו במחלקות שונות, אבל בתור מט"ק הכרתי את כל הקצינים שלנו. אתן דוגמה עד כמה שהכרתי את מרדכי: למשל, כשהיו צריכים לקום בבוקר - היו קצינים תורנים אשר בלבלו את המוח והפריעו לחבר'ה בכל חמש דקות. כשמרדכי היה קצין תורן, פנה לאחד הפיקודים ואמר: "תוציא אותם."
הוא ידע להעביר משימות וסמך על פיקודיו. זה מראה איזה בן-אדם הוא היה, עד כמה שהכרתי את מרדכי.
נחזור ליום שגייסו אותנו למלחמה - שירתתי באבו-רודס וקיבלתי חופש ליום כיפור. בעצם צריך הייתי להיות באבו-רודס ולא בגדוד.
כשהגעתי לגדוד, חילק המ"פ צוותים וכולם היו קצינים. אותי הכניס לטנק של מרדכי והנהג היה שיטרית. באותו זמן הגיע החבר שלי, יונתן נהוראי וכאשר הגענו ל"טסה", הבאתי אותו לצוות. יונתן בכלל לא היה שייך לגדוד הזה. ככה היינו לצוות - אני, מרדכי, יונתן ושיטרית.
ביום הראשון בבוקר יצאנו בכיוון דרום. כאשר הגענו ליד רפידים, הורידו את הגדוד שלנו והתברר שכמה טנקים לא הגיעו. המ"פ החליט לעלות על הטנק שלנו ואני ירדתי מהטנק לכמה שעות.
וכאן מתחיל הסיפור על ספר התהילים של מרדכי - כשהגדוד הגיע לרפידים והתארגן שם, חילקו ספרי תהילים. מרדכי החליט לקחת ספר. הוא אמר שיקח את זה לבת שלו. אחרי כמה שעות כשהגיע הטנק של המ"פ חזרתי אני לטנק שלנו. גם אני רציתי בספר וביקשתי מקצין הדת, שענה לי: "אין". מרדכי אמר לי: "אם אתה כל כך רוצה, קח את שלי."
אחרי נפילתו מסרתי את הספר להוריו.
אחרי כן היינו שלושה, ארבעה ימים ברפידים. כאשר הטנק של המ"פ התקלקל - לקח את שלנו. הוא החליף כמה טנקים ואנחנו ניסינו כל הזמן להתחמק, כדי לא למסור את הטנק. כשעצרנו, התחלנו לחטט במנוע, כדי שלא יראה שהטנק טוב, אך למרות זאת ראה שהטנק שלנו טוב ולקח אותו, אז אני ומרדכי עברנו לטנק אחר והתארגנו להיות צוות.
המ"פ היה עוזי ישראלי והוא עלה עם אריה ברנשטיין במקומי. שניהם עלו על הטנק יחד עם התותחן והנהג, ואילו אני ומרדכי הלכנו לטנק פגוע. היה זה טנק עם סטרטר מקולקל ולא הניע. כך החל "לילה לא יפה."
כאשר ראינו שכל הפלוגה נוסעת, החלטנו שאנחנו לא נחכה באמצע המדבר, לכן חיפשנו ומצאנו איזה טנק פטון והצלחנו להניע את הטנק שלנו, אף על פי שלא היה תקין, ונסענו.
כיוון שהמ"פ ז"ל היה בחור גבוה, ובדמדומי הערב ראינו מישהו גבוה, התחלנו לנסוע אחריו ולבסוף התברר לנו שאנחנו נוסעים עם גדוד שאיננו שייכים אליו. וכך נסענו עם טנק שאין לו סטרטר למארבים בלילה. כאשר הגענו למארב, ומאחר ולא ניתן היה להניע את הטנק, החליטו להחזיר אותנו. כשחזרנו בלילה, חיכינו לחוליה הטכנית שתעזור לחלץ אותנו. אחר כך נסענו בחזרה לפלוגה ולא היה לנו קשר עימם. הפלוגה שמעה שטנק מתקרב לתעלה. מ"פ מחלקת טנקים עמדו עם פגזים בקנה והחליטו לירות ברגע שנופיע מפני שאף אחד לא הודיע על בואנו. האמת היא שניצלנו במקרה משום שהחוליה הטכנית נסעה לפנינו.
בשבת ה-13/10 ישבנו בחוץ וטכנאים תיקינו לנו את הסטרטר. זה זכור לי, כי למחרת, ביום א', ה-14/10 נפגענו.
כשתיקנו לנו את הסטרטר, הפלוגה הגיעה באותה יום. היה זה יום שקט. לא קרה דבר ובלילה הפלוגה חזרה. למחרת תיקנו לנו את הטנקים ויצאנו יחד עם כל הפלוגה, למקום שנקרא אז "ספונטני". היום זה ידוע כ"קו התעוזים".
שם היה תעוז "הברגה", שלידו נפגענו וכך היה הדבר:
למחרת נכנסנו לשטח וחיכינו. זה היה ב-14 בחודש. כיום ידוע שהמצרים הבטיחו לסורים לפתוח בתאריך זה בהתקפה כדי להקל את הלחץ עליהם בצפון.
בהתחלה ראינו איזה טנק או משהו דומה. אני, בתור תותחן לא ראיתי הרבה. נאמר לי לירות פגז - יריתי. ראינו קצת חי"ר, שמונה מטוסים התחילו להפציץ אותנו. לא קרה דבר ואחרי שזה עבר בשלום אפילו התלוצצנו קצת.
הפגיעה בטנק שלנו אירעה באופן פתאומי - וכיום מתברר שחטפנו טיל. כתותחן ישבתי בפנים הטנק. הקשר נפסק. משהו בפנים התחיל להישרף ולהתפוצץ. צעקתי ולא היתה תגובה. יצאתי המום - כפי שאני מבין עתה התהלכתי כסהרורי. עברתי על יד מרדכי ולא ראיתי שנפגע. פתחתי את התא של הטען-קשר וראיתי אש. הנהג הספיק לצאת לפני וחזר אלי ליד המקום ממנו אני קפצתי.
שאלתי אותו" "מה עם מרדכי?"
הוא ענה לי: "מרדכי נפגע."
לשאלתו "מה עם חמאוי?" השבתי: "פתחתי את התא ואיני רואה דבר."
קראתי ואיש לא ענה. הטנק בער.
יונתן חזר לטנק והוציא את הנשק שלו. אני לא רציתי לחזור לטנק. כך הלכנו שנינו לטנק שכן, שכן היה במרחק ארבעים מטר מאיתנו, בו היה סגן פיני. אמרנו שהטנק שלנו מלא אש ועשן, שמרדכי נפגע ואת חמאוי אנחנו לא רואים. סגן פיני ראה שהטנק כבר בוער והחליט שלא לגשת. שאלנו אותו: "מה יהא איתנו?"
הוא פנה לקשר וקיבל הוראה, שנלך אחורה ברגל.
עכשיו אספר על הח'ברה שהים שם.
באותו יום בבוקר חמאוי נכנס לטנק. שיטרית, הנהג היה חולה. יונתן נהוראי לא עלה, הוא היה בטנק של המ"פ. היות והוא לא הסתדר עם המ"פ והוא לא הסתדר עם סגן אריק, הוא החליט לחזור לטנק שלנו. ואומנם חזר לטנק שלנו, ואז התברר שהנהג אינו מרגיש טוב - הוא קיבל הרעלת גזים. כך קיבלנו לצוות את חמאוי. ביני לבין חמאוי היה ויכוח קל - מקובל שכל אחד אוהב להיות עם הראש בחוץ ולראות מה נעשה. אף אחד אינו אוהב לשבת בתור תותחן ולא לראות לאן נוסעים ולא לראות שום דבר, רק לשמוע: "סע ימינה! סע שמאלה!"
כל אחד מאיתנו רצה להיות טען-קשר. חמאוי טען שהוא לא רואה טוב בטלסקופ, כי עיניו מזיעות והנחנו לו להיות הטען-קשר. הנכון הוא שהמצד שלו נפגע הטנק בטיל. כיוון שאני ישבתי מתחתיו של מרדכי ולא היה עלי שום דם, ההרגשה שלי היתה שמרדכי לא נפגע מהטיל, אלא שבשעת התקפת הארטילריה, המדף לא היה סגור - כלומר, היה חצי נצור. כנראה שמהמכה נסגר המדף על ראשו. אין מי שאמר אחרת כי אף אחד אינו יודע. הגורל שלי היה יותר טוב, כי בעצם אני הייתי צריך להיות במקום חמאוי. זה למעשה כל הסיפור העצוב.
אבל יש עוד דברים. האמת היא, זה לא היה הטנק שלנו, אלא טנק של מישהו אחר. אנחנו החלפנו טנקים ועלינו על הגבעה. אנחנו היינו בפנים הטנקים כל השבוע לפני המלחמה. מרדכי גם שאל: "איפה המלחמה? המלחמה לא אצלנו."
אפילו חמש דקות לפני שנפגענו שאלנו איפה המלחמה - זאת מלחמה? פה פגז, שם פגז. לא חשבנו בכלל על מלחמה. זה בא פתאום. לא ידענו מה קורה איתנו. כל הזמן התלוצצנו "איפה המלחמה?"
לא לחמנו - למען האמת, אני בתור תותחן, יריתי פגז אחד בסה"כ, וגם לא היתה לי ראות טובה למרחק עצום וברור שגם לא פגענו. כשהיתה התקפת מטוסים, ירינו קצת נק"ל, זה הכול. לא היה הרבה. האמת היא שזו היתה הפתעה. עמדנו וזה היה באמת לפני הפריצה שלהם. רק אחרי כן התחילה המלחמה, מה שמספרים על הטילים, שעומדים בצד ולא רואים אותם וחוטפים את זה.
אני נזכר, שהייתי בפנים והתחילו ההתפוצצויות, ניסיתי לצאת. למעשה ניסיתי לדחוף את מרדכי החוצה - הוא היה מעלי, אבל לא הצלחתי. עברתי על ידו. אולי לא הסתכלתי בכיוון שלו. כאשר פתחתי את התא של הטען-קשר לא ראיתי שום דבר. הנהג שאל אותי, מה מצבו? כשעברתי על-ידו אולי חשתי אותו בידיים, אבל לא ראיתי אותו. עיני היו כאילו מזוגגות ולא ראיתי אף אחד.
משה וסרמן
