אבא מספר על מוטי

טרם נדם הד קולות התותחים של מלחמת העולם השנייה, כשאך הגעת לעולם הזה - ובמלחמה איומה ונוראה שבמלחמות ישראל הסתלקת מעולמנו. נפלת כלוחם - גיבור למען עמנו ולמען ארצנו.

עוד בהיותך ילד קטן עברת איתנו את חיי המחנות שלאחרי מלחמת העולם השנייה באוסטריה ובאיטליה. עלית איתנו לארץ בשנה הראשונה להקמת מדינת ישראל. יחד איתנו חשת את כל חבלי הקליטה במעברה, באוהלים, בצריפי פח ועץ ובייסוד מושב עובדים. החל מגיל רך ידעת ימים לא מעטים של חוסר דברים אלמנטרים, שבתנאים נורמלים אין ילד מרגיש כלל בחסרונם.

בהגיעך לגן הילדים גילית אינטליגנציה גבוהה מן הרגיל ועצמאות מעין מקורית בחשיבתך בהתאם לגילך, ואין תימה, איפוא, שלא תמיד היינו מסוגלים להבין  אותך. כאז, כן גם בגילך המאוחר יותר ועד יומך האחרון - היו מחשבותיך ותוכניותיך לא כשל בן אדם ממוצע, אלא הרבה מעבר לזה, שכן היו מבוססים על הגיון שקול ומעל לכול, על יסוד הגינות כלפי הזולת. לעולם לא עלה על דעתך להשיג דבר-מה על חשבון אחרים, להיפך! זכורים לי מקרים לא מעטים שדאגת קודם לחבריך, באומרך: "אין דבר, אני כבר אסתדר!"

אומנם רבות היו נאמנותך. מסירותך ואהבתך לחבר, לידיד - אך, לפי הערכתי, גדולה מזו, היתה אהבתך למולדתך ולעמך - ועל כך גאה אני. נדמה לי שאין בארצנו שביל, ואדי, צוק או כל פינה אחרת שלא ביקרת שם לפחות פעם אחת. זכורה לי היטב שמחתך הגדולה ביום שרכשת את רכבך הראשון, את הקטנוע "וספה". מאושר היית כי עכשיו תוכל כבר לסייר בארץ לאורכה ולרוחבה כרצונך. וכך גם היה. כל יום פנוי, ללא התחשבות במזג באוויר, כמעט, היה מיועד לטיול. בטיולים אלה ישב, כחלק בלתי נפרד, על המושב האחורי, חברך ברוך גרינברג. מצויד במספר קופסאות שימורים, כלי אוכל ובעיקר, במצלמה, יצאת תמיד לטיולים ללא כל תוכנית מכוונת מראש, ואחרי הטיולים הללו נהנית בדרך כלל לספר עליהם, ויותר מזה, להקרין את השקופיות שצילמת. גם אחנו נהנינו ונהנים על היום הזה מהשקופיות הללו ובעיקר אני, כי הצילום היה אחד הנושאים, שמצאנו בו שדה עניין משותף. לא אשכח את צילומי הלילה שלך ובמיוחד, הצילומים האופיניים לך, צילומי הנוף בנגב.

יחסך אלינו, ההורים, ואל אחיותיך היה יחס של אהבה, כבוד והערכה. במובן זו שררה הדדיות בינינו ללא הצורך להשתמש במונחים או כינויים מיותרים. ברור, שהיו גם מקרים של אי-הבנה או ויכוחים, אך לעולם לא הגענו למצב של רוגז רציני או ממושך. אומנם, לכתוב הרבה לא אהבת ולא פעם היתה גלויתך כתובה בערך בזו הלשון: "הורי היקרים! מה שלומכם, איך מרגישים כולכם, אני מרגיש טוב, אין לי יותר מה לכתוב, בנכם האוהב מוטי". חושבני, שבמספר משפטים אלה היה כלול הכול וארבע הגלויות שזכית לכתוב לנו מהחזית במלחמת יום הכיפורים, מבטאים גם הכל.

יש בי ההרגשה שאהבתך כלפי אשתך אילנה לא היתה פחותה במאומה מאהבתך אלינו, ואם בכל זאת הענקת למישהו אהבה מיוחדת, היתה זו אהבתך לילדיך וגאוותך עליהם.

זכורים לי היטב ביקורך בביתנו עם מיכלי בהתחלה ואחר כך עם שניהם. באיזו גאווה הופעת תמיד איתם, באיזו אהבה שיחקת איתם. הנה מקרה חרוט בזכרוני - באחד מביקורך הופעת עם עידני בזרועותיך, בפעם הראשונה במצב ישיבה, ובגאווה בלתי רגילה אמרת: "תראו את הילד הזה, ממש גבר!" האם אפשר לשכוח זאת?

וכאן אספר ברשותך סיפור, האופייני לאישיותך. באחד מימי אוגוסט 1973 נסעתי איתך במרצדס מחיפה הביתה ובאותה הזדמנות ביקרנו אצל משפחת שאלתיאל בכפר האמנים עין-הוד. התלהבת כל כך מהמקום, שבנסיעה הביתה הצעת לי לקנות יחד מגרש בכפר ולבנות שם בית. גילית לי גם שחלומך הגדול הוא בית גדול ומכונית גדולה שיהיה מקום לכל הילדים, כי אתה מתכוון משפחה גדולה, אך לא על חשבון משרד הסעד, ובכפר זה יש מקום לבית גדול ותנאים לחינוך הילדים באווירה תרבותית.

רק חבל, חבל מאוד, שלא זכית לגדלם ולהמשיך לאהבם. אתה חסר להם! אתה חסר לכולנו, אך בעיקר להם, למיכלי, שאינה שוכחת אותך - ולעידן, שאינו זוכר אותך אפילו ומכיר אותך רק מהצילומים.

באחד מביקורי ילדיך בביתנו בחודש מאי 1975 גיליתי אותם בפינה כשמיכלי מחזיקה בידיה את צילומך ומסבירה לעידני: "אתה יודע? לזה קוראים אבא'לה שלנו."

לא אהיה שלם עם עם עצמי אם לא אזכיר עוד מספר מתכונותיך החיוביות, והן: השקט הנפשי, כולל דיבר שקט, אהבת השלום ובפרט שלום-בית, ועל כך יעיד כל אחד שזכה להכירך אישית - הדיוק ורגש האחריות כלפי הזולת - וכהוכחה לכך, ישמש הפתק הקטן הכתוב בכתב ידך.

על מוטי בראון - החבר - הידיד, כתבו חבריך. על מרדכי - התלמיד, כתבו מוריך וחבריך לספסל הלימודים. על מרדכי, או מוטי - החבר לעבודה, כתבו חבריך לעבודה והממונים עליך. על סגן בראון, כפי שנהגו לקרוא לך בצבא, כתבו מפקדיך, חבריך לנשק ופיקודיך.

מי יתן וילדיך, מיכלי ועידני, ילכו בדרכך ויזכו להמשיך ולהגיע למטרה, אותה הצבת, אך להשיגה לא זכית.

יהא זכרך קדוש.

אבא.